אני לא יודעת אפילו מאיפה להתחיל. מהאכזבה או מהבושה, מהתדהמה או מהייאוש.
הימים האחרונים היו קשים מנשוא. גם כך התלבטתי אם בכלל להתמודד בתוך כל העומס שמביא איתו ניהול הפרויקט והעבודה החדשה שהתחלתי. למרות זאת אזרתי כוחות וחשבתי לעצמי שאני חייבת לעשות את הצעד הזה. יהא המחיר אשר יהא. כי הסדנא חשובה לי, כי פרויקט ANYWAY חשוב לי, כי אנחנו עושים כאן משהו גדול. וכי אנחנו כמובילי פרויקטים יכולים וצריכים לנווט את הגוף הזה, והועד המנהל הוא המקום לעשות זאת.
אני עומלת ימים ולילות מעל 3 שנים כדי להביא את הפרויקט למקום בו אנחנו נמצאים בו היום. למדתי שיעורים רבים בתקופה הזו, בין השאר למדתי כיצד להשתפר בקליטה וניהול המתנדבות והמתנדבים, ולראייה, הפרויקט שלנו גדל וצמח בשנה האחרונה לאין שיעור, ועוד היד נטויה. והאמת, שהמתנדבות והמתנדבים שלנו כאלו מדהימים.ות - אחראיים.ות, יוזמים.ות - רק היה צריך לתת כנפיים והם.ן עפו קדימה. כצוות. כברת הדרך שעברנו בשנים האלו היא אדירה. מתנדבות ומתנדבים שאיתנו כבר שנים יוכלו להעיד על כך. כן, יש עוד לאן לשאוף. יש עוד הרבה מקום לשיפור. אבל אנחנו בהחלט בדרך הנכונה.
ובכל זאת - קרוב ל-200 המתנדבים המחויבים, המדהימים, האזרחים למופת שבאו מכוונות טובות ומרצון לתרום לדמוקרטיה הישראלית, למניעת תאונות דרכים, לקהילת הקוד הפתוח - כל אלה לא נחשבים בעיני כמה אנשים כאן (חלקם אפילו מייסדים בסדנא) שכנראה רואים עצמם בעלי הבית. כל אלה לא נחשבים בעיני ועד מנהל שמזמן שכח שהוא כאן בשביל לשרת, ולא את עצמו. ועד מנהל שלא שמעתי ולא ראיתי אותו בשנה האחרונה ושלא יזם שום דבר שהועיל לפרויקט שלי, ואולי גם לסדנא, ככל שאני יודעת. ועד מנהל שלא עושה היום כלום בשביל לשמור על המנהל התקין, על התקנון, על הבית שלנו. או הבית שחשבתי שהוא שלנו. כן אציין לטובה את העובדה שאחת מחברות הועד סייעה לגל בהכנה לפגישה לאחר שגל בעצמו מצא תורם נדיב שהחליט לתרום סכום כסף לפרויקט שלנו. עם זאת, מדוע אנחנו צריכים לחפש את התרומות? היכן הועד? היכן היוזמה? היכן הרצון לסייע לנו ולקדם את הפרויקטים?
אני חברה בועד מנהל של עמותה אחרת. הלוואי שעל דלתינו היו מתדפקים מתנדבות ומתנדבים מדהימות.ים שלא רק רוצות.ים להתנדב אלא גם רוצות.ים להיות מעורבות.ים במה שקורה בעמותה. הלוואי שהיו 17 מועמדים.ות ראויים.ות לועד המנהל בבחירות האחרונות. זה החלום שלי. מקווה שיום אחד נגיע לשם.
הורגת אותי הקלות שבה אנשים שישבתי לצידם שכם אל שכם בסדנא ויתרו עליי. עלינו. על המתנדבים והמתנדבות שהם ראו במו עיניהם שבוע אחרי שבוע, במסירות, באדיקות, במחויבות אין קץ גודשים את הקמפוס. לא ״משתלטים עוינים״, לא ״מפקדי ארגזים״. זה ברור כאן לכולם. אחרת היו בודקים, היו חושפים, היו דנים בשקיפות בכל מקרה לגופו. פשוט מחקו אותם. אפס. הם.ן לא ראויים.ות להיות חברי עמותה, הם.ן לא חלק מהקהילה. לא נתפס.
אי לכך אני מסירה את מועמדותי ולא אתמודד לועד המנהל.
אני גם קוראת לשאר המועמדים והמועמדות לועד לעשות זאת אם כך זה יימשך. הגעתםן עם כוונות טובות, אבל אין משמעות לקהילה ולכן גם אין משמעות לועד. תנו להם להיבחר ב-25 קולות, באישון לילה, בתהליך מסורבל.
אנחנו פחות משבוע לפני מועד הבחירות ונדמה שהועד הנוכחי כאן לנצח. עם בחירות דמה. עם פנקס חברים היסטורי, ישן ובו אנשים שלא ראינו ולא שמענו מהם שנים על גבי שנים. בשנה הקודמת פחות מעשרה מהם הגיעו לאסיפה הכללית להצביע (השאר היו המועמדים עצמם, זרים לסדנא). זה מייאש, אבל זו המציאות. נראה כי הועד לעולם לא יאשר חברי קהילה נוספים. למה לו? נוח להם. זה שלהם. יש להם גיבוי חסר תקדים מקומץ מקורבים פה, אבל זה מספיק. נראה שכולנו הפסדנו.
אני הקורבן הראשון, מקווה מאוד שהאחרון. הועד עוד יכול לעשות את המעשה הנכון - להתכנס ולדון בכל שם, לאשר או לפסול ולנמק, כפי שנעשה בעבר וכפי שאמור לקרות לפי התקנון. אל תביעו צער עליי, כי אני שלמה מאוד להיות במקום שאליו שלחתם את המתנדבים והמתנדבות שלי - הרחק מ״הקהילה״. בשבילי הםן לא סתם שמות או שורות בטבלה שאפשר להתעלם מהם כאילו לא היו קיימים. זו לא עמודה בגרף. אלה המתנדבים והמתנדבות שלנו, הלב הפועם של הפרויקט, הלב הפועם של הסדנא. אולי תבינו, יום אחד, כמה אנחנו חייבים להםן.
עתליה.
