אני אקדים ואומר, אני לא ממש מתנדב בסדנא, כי אני לא ממש תורם להם בשום דבר. אני יותר קרוב לעלוקה של הסדנא, במובן הזה, שאני יושב, בבית, משתמש בהמון מידע שהם הנגישו ועושה בו שימוש (לא למטרות אישיות, רק דברים שאני חושב שיש בהם ערך ציבורי).
מה צריך לעשות, ברמת הסיסמאות, כי אני רחוק מאד בשביל לרדת לרזולוציה מאד קונקרטית:
- קודם כל להבין מה המטרה, משם לגזור מה המידע שחשוב כדי לכוון למטרה ומשם לגזור איזה מידע בכלל מייצרים.
- לא לייצר מידע לא רלוונטי או לא משמעותי לסעיף ה-1. אני אומר את זה בייחוד בתור משפטן שיודע מה זה חוק חופש המידע, ומבין את המצב הטכנולוגי, שאם יש מידע, הוא בסוף יצא החוצה. מבחינתי, לתת לילדים לכתוב בצורה כל כך פשטנית על החשיפה שלהם לאירועים אלימים, בדומה לסקר האקלים, זה מידע שמראש לא צריך לייצר. יש עוד הרבה עבודה כדי לבנות את השאלון הזה, בשביל לספק מידע משמעותי ולא סתם כותרות.
- שלושת צרכני המידע אמורים להיות חשופים לאותו מידע והוא צריך להיות נגיש לכולם. הצרכנים האלה הם: מתווי מדיניות החינוך (מהשר, דרך המנכ"לית ועד למנהלי בתי הספר), המורים ודרגי השטח (מנהלים אפשר לכלול גם פה, וכמעט כל פונקציה בתוך בתי הספר) וכמובן ההורים והילדים. יש כמובן מידע שפוגע בפרטיות, ואותו, רק אותו צריך להגביל בחשיפה.
כרגע מנקודת מבטי, ראמ"ה והמשרד חוטאים בכל שלושת העקרונות האלה. זה מתחיל מההפרדה בין מידע שמבחינתם מונגש לכל אחד משלושת הצרכנים (והמערכת הפנימית שלהם היא עדות לכך), זה ממשיך ביצור מידע לא רלוונטי ונגמר בכך שאין כמעט שום הלימה בין המדידה לבין המטרה. חשוב להפנים, שהמדידה במידה רבה מטה את המדיניות בפועל, והיא גורם שמשפיע הרבה יותר מאשר הצהרות והכרזות של בכירי המשרד. מצד שני, כשמודדים, יש נטייה מאד חזקה למדוד מה שקל ולא מה שחשוב. התוצאה, היא שיש כל הזמן הטייה של המדיניות בפועל, בהתאם למה שקל למדוד במקום הטייה לכיוון המטרה והיעדים הראויים שכנראה קשה למדוד.
חזרה לסדנא, כמו שאמרתי אני עלוקה של הסדנא. מבחינתי הסדנא משיגה מידע ציבורי, מטייבת אותו ומנגישה אותו. כיוון שאני מתעניין בבקשות מידע, אני מכיר כמה החלק הראשון הוא בעייתי, לסדנא ולציבור. המערכת של משרד החינוך, היא מקרה קלאסי, כי יש כבר המון מידע שזמין. עיקר העבודה הוא בלהנגיש אותו, ומכאן זיכיתי את זה בתואר “קלאסי” לסדנא (כי אין צורך להאבק בלהשיג את המידע).
אבל, בתוך כל התשוקה שלי לחשוף מידע ציבורי, אני יודע שמידע עלול גם להטעות. דווקא בגלל השם הכל כך מדעי וחד משמעי “מידע”, הוא כר פורה למניפולציות, לעיוותים ולדמגוגיה (ואני חוטא בכך בעצמי). לכן אני גם חושב שבעידן של חופש מידע, צריך לחשוב לא רק איזה מידע יש, אלא גם איזה מידע מייצרים ואיזה מידע לא מייצרים.
תחת עיניים של איש חינוך (ואני לא), ברקת לדעתי הוא דוגמא מוצלחת (אתה טוען שהוא בכלל אל עסק בזה, לתחושתי ולמיטב הבנתי, היה לו יותר מיד ורגל בפיתוח המדדים האלה). ברקת משתמש בדמגוגיה בכך שהוא קורא ל"מדדים" במושג הערטילאי “ערכים”, אבל בסוף הקונספט הוא נכון. שני דברים משמעותים הוא עשה לעומת ראמ"ה. האחד, לבנות מדדים שמבטאים רעיון, ולא סתם להשאיר אוסף של שמות מדידה (לפעמים זה משקלל מספר מדידות ולפעמים זו מדידה בודדה). שניים, ליזום את הפרסום. כלומר לא לחכות שיכפו עליך לפרסם מידע ספציפי ואז בלית ברירה תפרסם אותו, אלא לקחת כמה שיותר מידע שאתה סבור שהוא רלוונטי, ולהנגיש את כולו. דבר אחד שברקת עשה ולדעתי הוא טוב בעיני אנשי חינוך ורע בעיניי אנשי חופש מידע, הוא לעשות את כל זה במערכת סגורה שמאפשרת השווה בתוך המוסד אך לא בין מוסדות.
