עם אנשי מידע פתוח בבלרוס.
אחרי שהם שיתפו אותי בכל התירוצים שהממשלה שלהם נותנת כדי לא לפתוח מידע ( שום דבר מקורי), בכל הדרכים בהם אי אפשר להקים סטארטאפים ( יש חוק חדש שאם אין לך הכנסה אתה ‘אוכל חינם’ וזה לא חוקי) או לפתוח עמותות ( יש להם יישות שנקראת ‘ארגון ממשלתי לא ממשלתי’), הם שאלו אותי "תגידי את לא מהממשלה במקרה? הרוסית שלך טובה מדי בשביל ‘חוקרת מישראל’…
היום ניהלתי את שיחת המידע הפתוח המרגשת ביותר שלי (והסטנדרט גבוה, אתם יודעים).
ישבתי בקפה עם אלינה, הרוח החיה מאחורי קהילת מידע פתוח הבלארוסית, הבחורה מהתמונה למעלה. היא דיברה ברצף 3 שעות. סיפרה לי שאין בחברה הבלורוסית אף דמות ציבורית מובילת דיעה, כי כל מי שאומר משהו ישר מנוטרל. הממשלה מבטלת קונצרטים ללהקות רוק לא זהירות, מחסלת כל ניצוץ של חברה אזרחית (מגיני הסביבה הם היחידים שזוכים לחסדיה כי היא יכולה לרשום את השגיהם בדו"חות הפעילות להגנת הסביבה שלה עצמה ולהציגם לארגונים בינלאומיים). לרשום עמותה זה תהליך כואב במיוחד (אלינה עוד לא הצליחה לגרום לעצמה להתחיל עם זה), ולפעול באופן לא רשום כמובן לא חוקי. לכן החברה האזרחית מסתכמת בערך בנציגויות של סוכנויות האו"ם השונות. גם האו"ם כמובן לא מורשה לעבוד עם התאגדויות לא רשומות, ולכן מייצג את קולו של הציבור המקומי מול הממשלה בעת הצורך. את הנשיא מכנים אבא׳לה, רחובות העיר עדיין נושאים שמות כמו לנין, מרקס ואנגלס, והשנה הוחזר החוק הסובייטי הישן והטוב - “חוק אוכלי חינם” - המוציא אבטלה (היעדר הכנסה) מחוץ לחוק. הוא גם הופך סטארטאפים לעסק בלתי אפשרי.
גם הנראטיב ההיסטורי לא מאוד השתנה, בבית הספר לא חורגים הרבה מעבר לתקופה הסובייטיבית. בלרוס היא עדיין החצר האחורית של רוסיה. אלינה סיפרה לי שאת כל מה שהיא יודעת על ההיסטוריה העתיקה של העם שלה היא למדה ב"אוניברסיטה המעופפת", פרויקט של כמה חבר׳ה צעירים שמעבירים קורסים על משוררים וסופרים וגיבורי תרבות מקומיים. מספרים על היהודים והמוסלמים שחיו פה יחד לאורך מאות בשנים. ואולי הטולרנטיות הזאת היא היא שהביאה את הבלארוסים לאמץ בקלות כזאת את התרבות הרוסית.
אבל אם אין נתונים, היא אומרת, איך נדע שאנחנו עדיין באמת כאלה טולרנטים? הרי גם נתונים למחקר לא ממש מותר לאסוף פה. ואם את שואלת למה אני מתעסקת במידע פתוח, במקום עם כל כך הרבה בעיות וכל כך מעט רספונסיביות של המדינה - היא עונה לי על שאלה ששאלתי לפני שעה - אז בשבילי, או שאני מחליטה שאני מוותרת ועוזבת את המקום הזה, או שאני נשארת פה עם ידיעה שוואלה זה מדינה עם תרבות עשירה ומדהימה, ועם שהוא ראוי בפני עצמו ולא סוג ב’ של רוסים, וששווה לעשות משהו בשביל המדינה הזאת. מבחינתי מידע ממשלתי פתוח זה הדבר הזה, זאת האזרחות האקטיבית שלי. זה לא לוותר לממשלה, ולחפש דרכים להגיע אליה. זה ללמד אנשים לדאוג לרווחה האזרחית של עצמם, לבנות אפליקציות שעושות שירות לאזרח בלי להזדקק לממשלה, בלי לבקש מאבא’לה. זה לקחת שליטה על החיים שלנו. אני מעבירה הדרכות לעיתונאים איך לאסוף נתונים בעצמם. למשל היה איזה בחור שהקליד נתונים מתוך העלון של מנהל הרכב הממשלתי ופירסם אותם. ואז פנה אליו עסק של חלפי רכב וביקש שיעשה בשבילם על סמך המידע תוכנית לרכש חלפים לשנה הבאה. הוא עשה. מנהל הרכב עדיין לא מסכים לפרסם נתונים גולמיים והאיש עדיין ממשיך להקליד אותם ידנית. מישהו אחר עשה אינפוגרפיקה היתולית המציגה קשר בין ימי חג לאומיים לבין אורך התורים במכס במעברי גבול שונים. רשות המכס חטפה קריזה אבל הבחור ענה להם שהם בעצמם מפרסמים מידע על אורך התורים כדי שהנהגים יחליטו לאיזה מעבר גבול עדיף להגיע ויקלו על העומס של המכס.
אז אם אני נשארת במדינה הזאת אין לי ברירה אלא להאמין לממשלה שבאמת תבנה לנו פורטל מידע פתוח כמו שהיא הבטיחה עד 2022. ולהמשיך לעבוד עם הגרעין הקטן שבנינו של המשוגעים לדבר, ולנסות לדחוף מכל הכיוונים.
נ.ב. בבלרוס יש אימרה, שנולדו בה יותר נשיאים של ישראל מאשר נשיאים של בלרוס (יש רק אחד מאז 96)
למה בכלל אני מסתובבת במדינות של קיטץ’ קומוניסטי, בשלג וכפור, ומדברת עם אנשים על מידע פתוח?
אני עובדת על ה- Open Data Barometer (אינדקס המדרג מדינות לפי רמת פתיחת מידע ממשלתי שלהן) בקזחסטן ובלארוס. מאחר ובלארוס משתתפת לראשונה במחקר, נשלחתי להכיר אישית את הנפשות הפועלות. הברומטר הוא יוזמה של ה- World Wide Web Foundation, ומבוצע בחסות ה-UNDP על ידי מתן עזרה לוגיסטית של הנציגויות המקומיות שלו. בשל המעמד המיוחד שלי, נקלעתי פה למצב דיפלומטי רגיש מעט.
כאמור האו"ם נמצא בקשרים טובים עם הממשלה ונראה שהיא שואפת לרצות אותו. קבוצת המידע הפתוח לא מצליחה לקבל יחס מהממשלה ולקבוע איתם פגישה. האו"ם לא עובד עם הקבוצה כי איננה רשומה. אני מגיעה ופוגשת את כולם. יושבת מול 4 פקידי ממשל מעונבים חמורי סבר בחדר ישיבות פומפוזי, משני צידיו של שולחן ענק, עם מתרגמת סימולטנית לאנגלית בשביל הנציגה מהאו"ם שמתלווה אליי. המתרגמת כל פעם גורמת לי לאבד את חוט המחשבה. קשה לראות את הפקידים מזיעים ומתפתלים בכסאותיהם מהשאלות בשאלון שלי. אני מבקשת מהמתרגמת להקריא אותן כדי לנתק אותן ממני. הפקידים סופגים את המתקפה בתורות - כל העבודה מתוכננת להתחיל ב-2017, לא על זה עוד לא חשבנו, וגם על זה לא, יש לנו דו"ח מומחים קוריאנים, שם הכל כתוב. חברה אזרחית, בטח שאנחנו עובדים איתה, אנחנו מוציאים מכרזים לביצוע העבודה על הפורטל.
מה אני עושה? עונה על השאלון וחוזרת הביתה, כמו חוקרת טובה? או אולי עכשיו, אחרי ששתיתי קפה חברתי עם נציגה של כל ארגון בנפרד (אלינה, המארחת שלי באו"ם, והממונה על מידע פתוח במשרד המידע שהצלחתי להשיג לפגישה מחר אחרי שעות העבודה) אני יכולה לשכנע כל אחת מהן לפגוש את האחרת? אולי להשתמש בזה שהבנים לא מסתכלים ואז הבנות יכולות לעשות משהו בלתי מתקבל על הדעת? 
התיעצתי איתן, אמרו כן, אפשר.
אני הולכת לישון על זה
